As soon as you’re born they make you feel small
By giving you no time instead of it all
Till the pain is so big you feel nothing at all
A working class hero is something to be
A working class hero is something to be
They hurt you at home and they hit you at school
They hate you if you’re clever and they despise a fool
Till you’re so fucking crazy you can’t follow their rules
A working class hero is something to be
A working class hero is something to be

When they’ve tortured and scared you for twenty odd years
Then they expect you to pick a career
When you can’t really function you’re so full of fear
A working class hero is something to be
A working class hero is something to be

Keep you doped with religion and sex and tv
And you think you’re so clever and classless and free
But you’re still fucking peasants as far as I can see
A working class hero is something to be
A working class hero is something to be

There’s room at the top they are telling you still
But first you must learn how to smile as you kill
If you want to be like the folks on the hill
A working class hero is something to be
A working class hero is something to be

If you want to be a hero well just follow me
If you want to be a hero well just follow me

לעובדי אלו“ט ברחבי הארץ שלום!

כידוע לכם התחלנו בתהליך המבורך של ארגון כלל עובדי אלו“ט בארץ, על מנת להדק את הקשר בינינו, העובדים, לבין הנהלת אלו“ט, לדאוג לכך שזכויותינו לא יפגעו וכן לשפר את השירות הניתן במסגרות אלו“ט השונות. התארגנות העובדים מהווה הזדמנות לשני הצדדים, העובדים וההנהלה. עד היום כל מגע בין עובד/ת של אלו“ט לבין ההנהלה היה אישי, שיחה של אדם יחיד מול ארגון גדול. לכל עובד ועובדת מצוקות משלהם ועד עתה היה על ההנהלה להתמודד עם כל אחד בנפרד. כעת תהיה להנהלה אפשרות לדבר איתנו כקבוצה וכך לפתור בעיות, הן של עובדים והן של אופי העבודה, בקלות וביעילות רבה יותר. עבורנו, עובדי אלו“ט, זוהי הזדמנות כיוון שכשעובד פונה להנהלה כפרט, הוא פגיע ונמצא בעמדה של חולשה, אולם כאיגוד אנו חזקים. פנייה שלנו יחד, כאיגוד עובדים, היא משמעותית וחזקה.

אנו משתדלים להגיע לכל עובד ועובדת באלו“ט. התגובות והקולות (בהוסטלים ובמית“לים בכל רחבי הארץ) מחזקים את הצורך, ואף הכמיהה שלנו העובדים, לבטא את צרכינו ומצוקותינו באופן חופשי וגלוי וכן לשנות את מה שצריך ומתבקש. יחד עם זאת, ברצוננו לשמר ולטפח את מה שטוב באלו“ט.

ההתארגנות נעשית במסגרת “כוח לעובדים“, ארגון עובדים דמוקרטי שבמסגרתו מאוגדים כבר עובדים רבים ברחבי הארץ, כגון מטפלות המשפחתונים, עובדי “כללית רפואה משלימה“, עובדי האוניברסיטה הפתוחה, עובדי מפעל אקרשטיין בירוחם, עובדות הסיעוד, עובדי גן המדע במכון וייצמן, עובדי ערוץ הספורט, עובדי מרכזי המתדון, ועוד.

תוכלו גם להצטרף לקבוצה שלנו בפייסבוק: איגוד עובדי אלו“ט ארצי.

ואתם מוזמנים לשאול, להעיר, להגיב ולהציע בכתובת המייל שלנו: alutmp2w@gmail.com

הצטרפו אלינו לפעילות בהתארגנות!

אנו זקוקים לעזרתכם, והשתתפותכם מחזקת אותנו.

להצטרפות, פנו אלינו במייל alutmp2w@gmail.com

או התקשרו אל: צחי אבינועם : 052-6894561 או שי לוי : 054-6310188

ניתן להצטרף גם דרך האתר של כוח לעובדים

רשרוש בצרור

או

כיצד מגרדים חומות ערפל

עיתים קרה הדבר וכולנו עלינו על אותו האוטובוס בסיום משמרת. לרוב זה היה החיוך ששולט – לא מסתיר צלקות, אלא מניח תחבושת על עינינו, על נשמתנו. המילה אוטיסט איננה שגורה בפינו למעט כאשר אנו פונים לאנשים מהעולם החיצון ושוטחים בפניהם במה אנחנו עובדים. עולם זה, לאט לאט הופך להיות החלל החיצון לחלקנו. הוויתור העצום שעיתים אתה עושה למען קומץ אנשים אחרים – לעיתים אף אך ורק לצמוד שלך, הוא בלתי נתפס עד שאתה יוצא החוצה ומרגיש אבוד בלי הצמוד שלך או בלי האוסף שבאחריותך. אבוד.

צרורות צרורות של מפתחות בשרוך, ובראשם מפתח 0 שפותח את הכל למעט את התשובה הגדולה לכל – איך? שום פסיכולוג, פסיכיאטר, עו”ס, מאבחן ומטפל לא הצליח לאסוף ולו שבריר אחד אמיתי שיענה על שאלה זו. נסיונות, כולם או רובם ספורים בפח – נסיונות אינספור להציל, לגרד מעט מחומת הערפל של אותם חברים הנמצאים כילדנו, כאחינו הקטנים. אמא אחת ששמעה שוויתרתי על הצבא (אחר שנה וחצי כפקיד) והלכתי לשרת ולעבוד עם אוטיסטים אמרה שבשבילה אני הכי קרבי שיש. לא רק כי כל יום אני חושף את עצמי לאנשים גבוהים, חסונים וגדולים ממני, שהבעה עצבנית אחת פשוטה מפניי לכיוונם או מילה לא נכונה בעליל עלולה לגרום להם לשלוח אותי ליום או חצי שנה במיון; אלא – כי חייל רגיל יודע שיש לו נשק לתפעל. בחירתו לכאורה פשוטה – לנצור או לנקור. לנו, המדריכים, אין נשק. רק השערות, נסיונות, אהבה מוחלטת שבלעדיה דבר לא קורה. אהבה שאומרת לקבל הכל – אדם שיחשוף מולך איברים מוצנעים, לא יפחד להטיל צרכיו עליך, יתקוף אותך פיזית או מינית, יצמד אליך ימים שלמים, יפלוש לסיוטך, יפחיד אותך – אדם המתנהג, לפעמים, לא יותר מעולל, או אולי ילד בן שש.

איך תזהו מדריך מהוסטל או תעסוקה אחר יום שבו התפרץ זה שאהבה נפשו? תראו גוויה מרוסקת, מרוטשת למראה, שמבטה אומר אחד – אני לא מאחל זאת לאף אחד ממכם. הרי מי מהאנשים ברחוב או מהחברים שלך מבין מה זה אדם שקורע עצמו לגזרים ללא טעם אמיתי, בשתי ידיו החשופות? מי, מלבד עמיתך, מבין מהו אדם שרצונו היחיד, הבלעדי, משוש חייו – הוא להטיח את ראשו בקיר ללא סוף, או לאכול מהזבל ללא סוף, או להשוויץ כביכול באיבריו החשופים ולסמן סביבתו בצרכיו?

רק אתה – למולם, ברגעי האמת שהפכו לשגרה. לא העו”ס, לא המנהלים. רק אתה או את – מדריך או אחראית משמרת או בית, או אולי רכז סדנא כזו או אחרת. שום מלאך לא ניצב מלפניך מחזיק בידו את להט האש, וקורא להסב מבטך אל עבר איל להעלות עולה – רק אתה, מול אינסוף פחדים וחוסר הבנות הנמלטים אליך בתחינה בצורה שלא תבין לעולם. בודד לגמרי אל מול סערות חשוכות – כחור שחור, כמערבולת באוקינוס – גרוע מכך. זהו אדם מעבר לחומת הדממה הזו, וכל אחד מאיתנו שומע אותו זועק – זועק לחילוץ – ואנו נעמדים שם עם סכין פלסטיק משוננת במטרה לנסות להגיע, זועקים אליו – עוד רגע ואנחנו איתך, תחכה, תחכה!

באחד החלומות שלי ראיתי את עצמי קופץ מעל צוק אחרי אותם חברים שהיו צמודים אליי. קפצתי אחריהם. לא היה לי באמת מצנח, וגם להם לא. הייתה לי שקית ניילון. התאמצתי לתפוס אותם. וכשהתרסקנו, חזרנו לראש הצוק. שוב ושוב. עד האינסוף ומעבר לו.

ואז, מדי פעם, מגיעה הצלחה. אתה חולה יום אחד והצמוד שלך על סף התפרצות אלימה כי הוא מתגעגע רק אליך. החברים הגבוהים יותר בוכים ושואלים מעל עשר פעמים בדקה כל היום איפה אתה, איפה אתה – שוב ושוב.

אתה מתחיל לפתע להפנים שאוהבים אותך, אחרי כל זה. אוהבים אותך באמת. מקשיבים לך – מנסים. ואז אין מאושר ממך. אין חזק ממך. כשההורים שומעים את החבר שלך, מתקדם, נרגע, מתייצב, מחייך, מדבר, משתף פעולה – מראה סימן, קטן ביותר של סדק מאותה חומה – אתה לפתע רואה מהו אושר אמיתי של הורים. גאווה אמיתית משלהם. אתה מחייך, מעביר כרטיס, וחוזר ליום-יום. מביט באנשים ברחוב שלא יבינו מעולם מדוע קל לך להביט לפרטים הכה קטנים – מבט שלמדת מהחברים שלך. מביט, הולך, משוחח עם החבר’ה שלך ומגלה לאט לאט שאתה נאלם יותר, נעלם יותר לפעמים כשזה מגיע לחברים שלך מבחוץ. עובדי ההוסטלים, חלקם הגדול יודע שעיתים נעלמים החיים כליל ונשאבים עמוק, עמוק לתוך הבית ולחברים. ואז מדי פעם יוצאים הצוותים לאיזה ערב, אולי לרוקן את כל זה על איזו בירה. מעלים צחוקים קצת. נזכרים קצת. בין עצמכם לבין עצמכם – נשמרים מלהעלות שמות או את המילה אוטיסט או פי.די.די, מוציאים הכל. מנסים לפחות. שמחים. ואז לרגע נעצרים בין צחוק לצחוק, נכנסים למעין רגע מהורהר של מבטים שמוטים מטה. ויש מאיתנו שפשוט בוכים.

אז קמים בבוקר. בחיוך – לעוד יום. עוד יום של גירוד חומות, התפרצויות, ישיבות, בניית תוכניות התנהגות ותעסוקה. עוד יום לנקות, לקלח, להאכיל, להתנהג באסרטיביות, להדריך, לנסות – לא להפסיק, לנסות. עוד יום להחיות. עוד יום ולילה, שאולי בהם תשנה את החברים שלך לגמרי – תרגיע אותם יותר, תקדם אותם, או שאולי אלו יום ולילה בהם תצפה בחברים שלך מתפרקים לגמרי וחוזרים לעוד חצי שנת אשפוז באחד מהמוסדות הסגורים. רק כדי להשאיר אותך, בטוח שטעית בהכל, בטוח שהיית אפס מוחלט, בטוח בכשלון שבכלל לא שם. עוד יום ועוד יום בלי אפילו לחשוב לרגע אחד להוריד את השרוך ולהפסיק.

זאת לא עבודה, וגם לא בדיוק שליחות – מה שבטוח, זה הדבר הכי קשה שאני אישית עשיתי. והכי טוב. כל הסכנות, הפחדים, ההתנהגויות המאתגרות, ההתפרצויות האלימות, המריבות הקטנות בצוות ושאר השטויות הקטנות – נעלמות בשנייה שאחד החברים מתקרב אליך, מסתכל עמוק לתוך העיניים שלך עם עיניי האזמרגד או הספיר המדהימות כל כך שלו – ומחייך.

כתב: צרי ברינקנר, עובד במרכז ייעוץ ותמיכה למשפחות, אלו”ט, באר שבע