רשרוש בצרור

או

כיצד מגרדים חומות ערפל

עיתים קרה הדבר וכולנו עלינו על אותו האוטובוס בסיום משמרת. לרוב זה היה החיוך ששולט – לא מסתיר צלקות, אלא מניח תחבושת על עינינו, על נשמתנו. המילה אוטיסט איננה שגורה בפינו למעט כאשר אנו פונים לאנשים מהעולם החיצון ושוטחים בפניהם במה אנחנו עובדים. עולם זה, לאט לאט הופך להיות החלל החיצון לחלקנו. הוויתור העצום שעיתים אתה עושה למען קומץ אנשים אחרים – לעיתים אף אך ורק לצמוד שלך, הוא בלתי נתפס עד שאתה יוצא החוצה ומרגיש אבוד בלי הצמוד שלך או בלי האוסף שבאחריותך. אבוד.

צרורות צרורות של מפתחות בשרוך, ובראשם מפתח 0 שפותח את הכל למעט את התשובה הגדולה לכל – איך? שום פסיכולוג, פסיכיאטר, עו”ס, מאבחן ומטפל לא הצליח לאסוף ולו שבריר אחד אמיתי שיענה על שאלה זו. נסיונות, כולם או רובם ספורים בפח – נסיונות אינספור להציל, לגרד מעט מחומת הערפל של אותם חברים הנמצאים כילדנו, כאחינו הקטנים. אמא אחת ששמעה שוויתרתי על הצבא (אחר שנה וחצי כפקיד) והלכתי לשרת ולעבוד עם אוטיסטים אמרה שבשבילה אני הכי קרבי שיש. לא רק כי כל יום אני חושף את עצמי לאנשים גבוהים, חסונים וגדולים ממני, שהבעה עצבנית אחת פשוטה מפניי לכיוונם או מילה לא נכונה בעליל עלולה לגרום להם לשלוח אותי ליום או חצי שנה במיון; אלא – כי חייל רגיל יודע שיש לו נשק לתפעל. בחירתו לכאורה פשוטה – לנצור או לנקור. לנו, המדריכים, אין נשק. רק השערות, נסיונות, אהבה מוחלטת שבלעדיה דבר לא קורה. אהבה שאומרת לקבל הכל – אדם שיחשוף מולך איברים מוצנעים, לא יפחד להטיל צרכיו עליך, יתקוף אותך פיזית או מינית, יצמד אליך ימים שלמים, יפלוש לסיוטך, יפחיד אותך – אדם המתנהג, לפעמים, לא יותר מעולל, או אולי ילד בן שש.

איך תזהו מדריך מהוסטל או תעסוקה אחר יום שבו התפרץ זה שאהבה נפשו? תראו גוויה מרוסקת, מרוטשת למראה, שמבטה אומר אחד – אני לא מאחל זאת לאף אחד ממכם. הרי מי מהאנשים ברחוב או מהחברים שלך מבין מה זה אדם שקורע עצמו לגזרים ללא טעם אמיתי, בשתי ידיו החשופות? מי, מלבד עמיתך, מבין מהו אדם שרצונו היחיד, הבלעדי, משוש חייו – הוא להטיח את ראשו בקיר ללא סוף, או לאכול מהזבל ללא סוף, או להשוויץ כביכול באיבריו החשופים ולסמן סביבתו בצרכיו?

רק אתה – למולם, ברגעי האמת שהפכו לשגרה. לא העו”ס, לא המנהלים. רק אתה או את – מדריך או אחראית משמרת או בית, או אולי רכז סדנא כזו או אחרת. שום מלאך לא ניצב מלפניך מחזיק בידו את להט האש, וקורא להסב מבטך אל עבר איל להעלות עולה – רק אתה, מול אינסוף פחדים וחוסר הבנות הנמלטים אליך בתחינה בצורה שלא תבין לעולם. בודד לגמרי אל מול סערות חשוכות – כחור שחור, כמערבולת באוקינוס – גרוע מכך. זהו אדם מעבר לחומת הדממה הזו, וכל אחד מאיתנו שומע אותו זועק – זועק לחילוץ – ואנו נעמדים שם עם סכין פלסטיק משוננת במטרה לנסות להגיע, זועקים אליו – עוד רגע ואנחנו איתך, תחכה, תחכה!

באחד החלומות שלי ראיתי את עצמי קופץ מעל צוק אחרי אותם חברים שהיו צמודים אליי. קפצתי אחריהם. לא היה לי באמת מצנח, וגם להם לא. הייתה לי שקית ניילון. התאמצתי לתפוס אותם. וכשהתרסקנו, חזרנו לראש הצוק. שוב ושוב. עד האינסוף ומעבר לו.

ואז, מדי פעם, מגיעה הצלחה. אתה חולה יום אחד והצמוד שלך על סף התפרצות אלימה כי הוא מתגעגע רק אליך. החברים הגבוהים יותר בוכים ושואלים מעל עשר פעמים בדקה כל היום איפה אתה, איפה אתה – שוב ושוב.

אתה מתחיל לפתע להפנים שאוהבים אותך, אחרי כל זה. אוהבים אותך באמת. מקשיבים לך – מנסים. ואז אין מאושר ממך. אין חזק ממך. כשההורים שומעים את החבר שלך, מתקדם, נרגע, מתייצב, מחייך, מדבר, משתף פעולה – מראה סימן, קטן ביותר של סדק מאותה חומה – אתה לפתע רואה מהו אושר אמיתי של הורים. גאווה אמיתית משלהם. אתה מחייך, מעביר כרטיס, וחוזר ליום-יום. מביט באנשים ברחוב שלא יבינו מעולם מדוע קל לך להביט לפרטים הכה קטנים – מבט שלמדת מהחברים שלך. מביט, הולך, משוחח עם החבר’ה שלך ומגלה לאט לאט שאתה נאלם יותר, נעלם יותר לפעמים כשזה מגיע לחברים שלך מבחוץ. עובדי ההוסטלים, חלקם הגדול יודע שעיתים נעלמים החיים כליל ונשאבים עמוק, עמוק לתוך הבית ולחברים. ואז מדי פעם יוצאים הצוותים לאיזה ערב, אולי לרוקן את כל זה על איזו בירה. מעלים צחוקים קצת. נזכרים קצת. בין עצמכם לבין עצמכם – נשמרים מלהעלות שמות או את המילה אוטיסט או פי.די.די, מוציאים הכל. מנסים לפחות. שמחים. ואז לרגע נעצרים בין צחוק לצחוק, נכנסים למעין רגע מהורהר של מבטים שמוטים מטה. ויש מאיתנו שפשוט בוכים.

אז קמים בבוקר. בחיוך – לעוד יום. עוד יום של גירוד חומות, התפרצויות, ישיבות, בניית תוכניות התנהגות ותעסוקה. עוד יום לנקות, לקלח, להאכיל, להתנהג באסרטיביות, להדריך, לנסות – לא להפסיק, לנסות. עוד יום להחיות. עוד יום ולילה, שאולי בהם תשנה את החברים שלך לגמרי – תרגיע אותם יותר, תקדם אותם, או שאולי אלו יום ולילה בהם תצפה בחברים שלך מתפרקים לגמרי וחוזרים לעוד חצי שנת אשפוז באחד מהמוסדות הסגורים. רק כדי להשאיר אותך, בטוח שטעית בהכל, בטוח שהיית אפס מוחלט, בטוח בכשלון שבכלל לא שם. עוד יום ועוד יום בלי אפילו לחשוב לרגע אחד להוריד את השרוך ולהפסיק.

זאת לא עבודה, וגם לא בדיוק שליחות – מה שבטוח, זה הדבר הכי קשה שאני אישית עשיתי. והכי טוב. כל הסכנות, הפחדים, ההתנהגויות המאתגרות, ההתפרצויות האלימות, המריבות הקטנות בצוות ושאר השטויות הקטנות – נעלמות בשנייה שאחד החברים מתקרב אליך, מסתכל עמוק לתוך העיניים שלך עם עיניי האזמרגד או הספיר המדהימות כל כך שלו – ומחייך.

כתב: צרי ברינקנר, עובד במרכז ייעוץ ותמיכה למשפחות, אלו”ט, באר שבע